ב- WAZE - "מצפור מונפורט גורן"
נוסעים בכביש 899 מזרחה, ולאחר כ-7 ק"מ חולפים על פני הפנייה לתוך קיבוץ אילון. ממשיכים כ-3 ק"מ נוספים, ופונים ימינה לכיוון פארק גורן. לאחר כ-450 מטר מהפנייה מגיעים לצומת T, שבו פונים שוב ימינה וממשיכים בנסיעה כ-1.5 ק"מ

חונים את הרכב בחניה הגדולה והולכים כחמש דקות על השביל המונגש לכיוון דרום, תגיעו לתצפית מרהיבה המשקיפה אל עבר מבצר המונפורט ונחל כזיב.

פירוש השם "מונפורט" הוא "ההר החזק" בצרפתית ( שטרקנברג בגרמנית ) ואכן- המבצר בנוי על שלוחה גבוהה מעל ערוץ נחל כזיב, והגישה אליו מצפון, ממערב ומדרום קשה ומבוצרת באופן טבעי. רק לאורך השלוחה, ממזרח, קל יחסית להגיע, ושם נחצב חפיר שניתק את המבצר ובודד אותו. זהו מבצר שלוחה- מבצר טופוגרפי שהותאם לתנאי השטח. שמו הערבי: קלעת אל-קוריין- מבצר הקרן הקטנה, על שום מיקומו על שלוחה תלולה. "קורין" הוא השם שניתן בערבית לנחל כזיב- גם זאת בגלל קרני הסלע הבולטות אליו.

מבצר מונפורט בגלגולו הצלבני הוקם על ידי בני משפחת דה מיי (De Milly), משפחת אצילים ממוצא צרפתי אשר קבלו לידיהם את הנחלה הגלילית שבירתה הייתה מעיליא. בשנת 1179 נשא מקורבו של המלך הצלבני , האציל ז'וסלין דה קורטניי לאישה את אגנס לבית דה מייMilly),Agnes De ) ובכך ירש את מעיליא וסביבותיה ובכלל זה גם את החווה החקלאית המבוצרת במונפורט . חווה זו היתה חלק מנחלה משפחתית של 36 כפרים וחוות , אשר עתידה להפוך למבצר המונפורט.

במעיליא השתכנו האצילים במבצר אשר כונה "מבצר המלך " ( Chateau du roi בצרפתית ו־Castellum Regis בלטינית) אשר נבנה בתחילת המאה ה-12 כרכושו הפרטי של מלך ממלכת ירושלים.

בשנות השמונים של המאה ה-12 החל עידן חדש בתולדותיה של ארץ ישראל עם תחילת מסעי הכיבוש של השליט המוסלמי צלאח א-דין.לאחר הניצחון בקרני חיטין בשנת 1187 , נפתחה דרכו של צלאח א-דין אל עבר ירושלים אשר נפלה לידיו לבסוף באוקטובר 1187. לאחר כיבוש ירושלים החלו הצלבנים נכנעים בפני הצבאות המוסלמים וכך נפלה גם נחלת מעיליא ומבצר המונפור בתוכה לידיים מוסלמיות.

המוסלמים, בדומה לקודמיהם הצלבנים, לא יחסו חשיבות מיוחדת לחוות המונפור המבוצרת וההרוסה, בעיקר בשל מיקומה בפנים הארץ רחוק מהגבול ומדרכים ראשיות. על תקופת השלטון המוסלמי במונפור ידוע לנו אך מעט, משום שבעליו החדשים של המבצר כמעט ולא שיפצו או שיקמו את הריסותיו לאחר שכבשו אותו.

ניצחונותיו של צלאח א-דין היו הגורם המרכזי לתחילתו של מסע הצלב השלישי אשר הובל בידי ריצ'רד הראשון מאנגליה, והסתיים בהפסד של המוסלמים וכיבוש חלק ניכר של ארץ ישראל על ידי הצלבנים. בהסכם רמלה, שנחתם בשנת 1192 הוקמה ממלכת הצלבנים בפעם השנייה, אולם בגבולות מצומצמים מאלה בהם נתחמה בעבר, כאשר עיקר שטחה של הממלכה משתרע לאורך מישור החוף מיפו ועד לצור.

לאחר שהושבה לידי הצלבנים, חולקה נחלת מעיליא בין שלוש בנותיו של ז'וסלין דה קורטניי. את השליטה בהריסות המונפור קיבל לידיו חתנו של דה קורטניי הרוזן אוטו פון האנברג. חשיבותו האסטרטגית של המבצר בתקופה זו נותרה פחותה כשהייתה, אולם חשיבותו המדינית גברה בשל קרבתו הפיזית לבירתה החדשה של הממלכה - עכו. אולם חשיבות חדשה זו לא מנעה מפון האנברג למכור את הריסות המבצר בשנת 1229 לאבירי המסדר הטבטוני.

בניית המבצר החלה בשנת 1227 על ידי לוחמים גרמניםוחברי המסדר הטבטוני, אשר ציפו להגעת מנהיג מסע הצלב המתוכנן במזרח – הקיסר פרידריך השני. בשל עיכוב ביציאה למסע ובציפייתם להגעת המנהיג החלה בניית מבצר מונפור. תחילה נבנה חלקו העליון של המבצר בגב השלוחה באזור המעוז – מגדל העוז (דונז'ון – בשפה הצרפתית), ולאחריו נבנו החלקים המערביים (אגפי המגורים של האבירים, הכנסייה ואולם הכנסים). לאזור מגדל העוז ניתנה חשיבות אסטרטגית כמתחם המנתק את החלק המבוצר מהמשכה של השלוחה ומהחפיר שנחצב למרגלותיו.האבירים העתיקו אל המקום את מפקדת המסדר וכן את הארכיון והאוצרות הרבים שבבעלותם. בשלב זה חדל המקום מלתפקד כחווה חקלאית והחל משמש כמבצר לכל דבר.

אבירי המסדר, אשר רכשו גם את המבצר שבמעיליא, החלו משפצים את מבצר המונפור עוד לפני שהושלמה רכישתו הרשמית. בעקבות סכסוכים פנימיים שהתגלעו בין אבירי המסדר הטבטוני לבין האבירים ההוספיטלרים והטמפלרים נאלצו הטבטונים לעזוב את עכו הבירה ליישוב משל עצמם. בחירתם הטבעית הייתה מבצר המונפור. פנייה רשמית של ראש המסדר, הרמן פון זלצה, לאפיפיור גרגוריוס התשיעי הביאה למסדר תרומות רבות מצד עולי רגל ואזרחים אירופאים לטובת שיפוצו של משכנם החדש. בעזרת תרומות אלו בנו האבירים הגרמניים את המבצר המפואר ששרידיו עומדים על תילם עד לימינו.

בשנת 1266 הגיע לשערי המונפור הסולטאן הממלוכי בייברס. בייברס הטיל מצור על המבצר, אולם האבירים הטבטונים הגנו על אחוזתם וביברס מחליט לסגת זמנית. הטבטונים מבודדים וחלשים, פונים להוספיטלרים ומבקשים עזרה. הם מבקשים להעביר לידיהם את החווה החקלאית במנות בה יש מסכרה (ייצור סוכר מקנה סוכר) כדי לשרוד במונפורט. חמש שנים מאוחר יותר, לאחר שכבש את רוב מעוזי הצלבנים בגליל, שב בייברס אל המונפור, ובתום מצור של שבוע ימים מכניע את הצלבנים . חלקו הגדול של המבצר נהרס כליל, ורק מגדל העוז המבוצר היטב נשאר שלם במידה רבה.

העיר העתיקה בנויה בשתי קומות, הקומה התחתונה שביקרנו בה קודם שהיא התקופה הצלבנית והקומה העליונה שכולה מהתקופה העות'מאנית, כולל החומות. הכל התחיל עם השליט המקומי של הגליל דאהר אל עומר שמחליט לפתח את כפר הדייגים ששכן במקום ולהפוך אותו למרכז ממלכתו והכול בזכות הנמל הטבעי והנוח שיש לעיר להציע. דאהר אל עומר שהיה גובה הכספים המקומי מטעם האימפריה העות'מאנית התחיל להפוך יותר ויותר עצמאי עד שהטורקים מחליטים לטפל בגובה הסורר ולשם כך הם שולחים את מושל אזור דמשק, אחמד פאשה המכונה אל ג'אזר- הקצב, כינוי לו הוא זכה בשל אכזריותו ומִנהגו להטיל מומים בנתיניו. חייליו של אל ג'אזר הורגים את דאהר אל עומר והוא מעביר את מרכז שלטונו מדמשק לעכו.

אל ג'אזר התפרסם בעיקר בשל ניצחונו על נפוליאון שהטיל מצור על העיר עכו בשנת 1799.
מסגד אל ג'זאר, מסגד הפאשה, הוא אחד המבנים המפורסמים ביותר בנוף עכו העתיקה. הכיפות הירוקות שלו נראות למרחוק והוא נחשב למסגד הגדול ביותר בארץ מחוץ לירושלים. מסגד אל גז'אר הוקם בשנת 1781 על ידי אל-ג'זאר שהיה השליט של עכו והוא נחשב לגדול ולמפואר מכל המסגדים שהוקמו בארץ ישראל בתקופת העות'מאנים.

חזית המבנה עשויה שיש יוקרתי שהובא לכאן מאיטליה ואילו עמודי האבן שניצבים בכניסה אליו הגיעו מקיסריה. בתוך המסגד ניתן לצפות בדוגמה חיה לעושר והיוקרה של השלטון העותמ'אני, עם חלונות ויטראז', שטיחים עתיקים ואיורים של פסוקים בערבית בצבעי כחול ולבן.

מסביב למבנה המסגד שורות של חדרי לימוד ותפילה בהם מתקיימות פעילויות שונות לאורך השבוע. המסגד משמש כאמור לתפילה של הקהילה המוסלמית-סונית בעכו ומתוחזק על ידי אנשי הקהילה.

קצוות שיער המיוחסת לפי המסורת המקומית לנביא מוחמד שמורה בתיבה בתוך המסגד, והיא מוצגת בפומבי אחת לשנה, בעיד אל-פיטר.

רחוב השוק הוא הנתיב הראשי בעיר העתיקה, מצפון לדרום. בתקופה הצלבנית הוביל רחוב זה משער ההוספיטלרים בצפון דרך נתיב השוק עד אזור הנמל.

כיום ממוקם בנתיב זה השוק המרכזי של עכו העתיקה - שוק צבעוני שבו דוכנים רבים של דגים, מיני מתיקה מזרחיים, פרפומריות וחנויות תבלינים מקוריים.
החנויות בשוק פתוחות עד שעות החשכה.

לפני שנגיע לשוק המרכזי, נעבור בבזאר הטורקי המשופץ.
הבזאר התורכי - הבזאר נבנה בסוף המאה ה-18 כשוק עירוני לשירות האוכלוסייה המקומית. השוק ננטש בשנת 1948 עם כיבוש העיר העתיקה על ידי צה"ל ונפתח לאחרונה כבזאר בעלי מלאכה ואמנות זעירה.

בית כנסת הרמח"ל - לקהילת היהודים היו במאות 16-18 שני בתי כנסת בעכו: בית כנסת אחאב ובית הכנסת על שם הרמח"ל, שחי בעכו בשנים 1743-47. בית כנסת הרמח"ל הועבר למקומו הנוכחי ממעונו הקודם אשר היום נמצא בו מסגד דאהר אל עומר. שמו של בית כנסת הרמח"ל היה, לפני המעבר, בית כנסת אחאב. בשנת 1758 ביקש דאהר אל עומר מן היהודים, לפנות את מבנה בית כנסת הרמח"ל. ישנם חוקרים הטוענים כי דאהר אל עומר היה בדרך כלל אדיב וסובלני כלפי היהודים, אך אתר עיריית עכו טוען כי השליט הבדואי של עכו החרים את בית הכנסת, שהיה אחד המבנים היפים בעיר ובנה מעליו את מסגד אל-מעלק. יש האומרים כי שרידי בית הכנסת המקורי עדיין נשתמרו מתחת למבנה המסגד. כתחליף, קבלו היהודים מבנה קטן ועלוב מצפון למסגד אל-מעלק. בשנים האחרונות בית הכנסת שופץ ושוקם ופתח שעריו לקהל. בית כנסת הרמח"ל הוא מקום פעיל במידה מסוימת, לא תמיד מצליחים לסגור כאן מניין, והוא משמש בעיקר כאתר תיירות הפתוח ללא תשלום, מקום נחמד עם שירותים וכניסה ללא תשלום.
כיום ישנו מרכז מבקרים המספר את סיפורו של הרמח"ל והקהילה היהודית בתקופה העותמאנית. דמי הכניסה כלולים בכרטיס של אולמות האבירים.

אי אפשר לספר את סיפורה של עכו העתיקה בלי להזכיר את דאהר אל עומר.
הילד הסורר של האימפריה העות'מנית - דאהר אל עומר החל את דרכו כגובה מסים, אך לאט לאט ובשיטתיות, הלך והשתלט על שטחים והתגרה במושלים, בעיקר במושל דמשק, סולימאן אל עדאם. בשלב מסוים הוחלט להיפטר מדאהר אל עומר. כל עוד נשאר דאהר אל עומר בגדר נסיך הגליל, לא התערבו העות'מנים.
בשנת 1743 כובש דאהר אל עומר את עכו. ב- 1747 הופך לשליטה ובשנת 1750 מתיישב בעצמו בעכו. דאהר אל-עומר הוא שליט בדואי שמרד בשלטון הטורקי והשתלט על כל הגליל. הוא נוטל את אבני הבניינים ההרוסים של העיר הצלבנית (שנחרבה במכוון ע"י הממלוכ אל מאליכ אל-אשראף בשנת 1291) ובונה מהן את ביצורי העיר. בשנת 1748 נבנה מסגד אל-מועליק, הוא מסגד דאהר אל-עומר, אשר הוקם על יסודות מבנה צלבני. על מנת לבנות את המסגד, הוזז מבנה בית הכנסת אשר לימים יהפוך להיות בית כנסת על שם הרמח"ל. בשנת 1750 דאהר אל עומר בונה את חומת עכו מצד היבשה, על יסודות החומה הערבית הקדומה מימי הפאטימים ואבן טולון (חומות דאהר הצפונית והמזרחית של העיר הן פנימיות לחומות אל ג'זאר שנבנו חמישים שנים מאוחר יותר). בשנת 1761 דאהר אל-עומר משקם את ח'אן א-שונה, רציף ומחסנים לסחורות ליד הנמל. הוא מאפשר לשודדי ים נוצריים ממלטה לעגון בעכו לשם הצטיידות ומסחר.
סופו של דאהר אל עומר – בשנת 1775 דאהר אל עומר בורח מעכו יחד עם אוצרותיו העצומים לאחר שהוא מקבל מידע שלעותמאנים נמאס וכוח צבאי נשלח לחסלו. דאהר שב לעכו, יש האומרים על מנת לאסוף את אשתו האהובה, עיישה, שנשארה מאחור, אך הצי התורכי בפיקודו של חסאן פחה ובסיועו של ג'זאר מגיעים לעיר. דאהר, והוא בגיל 90, שוב בורח אך נרצח בידי בוגדים מקרב חייליו הממלוכים המוגרבים (הבֶּרבֶּרים). ראשו של דאהר הובא אל השער העליון באיסטנבול. ישנם המאמינים כי אל ג'זאר, אשר עלה אחריו לשלטון, קבר את גופתו בסמוך ל"מקאם אבו עתבי ". אם אכן כך, הרי שהוא קבור שם ללא ראש.



מהשוק נמשיך אל מנהרות הטמפלרים,בנוסף למפה המצורפת ישנו שילוט לאורך השוק.

בחלק המערבי של העיר בין הנמל לבין החוף-המערבי של העיר, נתגלתה בשנת 1994 מנהרה באורך כ- 350 מטר שקשרה בין הרובע הטמפלארי (בתקופה הצלבנית) לצפון העיר והמגדלור. המנהרה היא מעבר תת קרקעי המוביל מהמצודה הטמפלארית במערב עד לנמל העיר במזרח, התגלתה באקראי כאשר אחת מתושבות השכונה שמעל למנהרה, התלוננה על ביוב סתום והובילה את הבודקים למערכת מנהרות תת קרקעיות ברובע הטמפלארי.

תיאוריה נוספת בעניין ייעוד המנהרה – חוקרים אחדים אשר טענו כי המנהרה יפה מידיי, עשויה טוב מידיי על מנת לשמש כתעלת ניקוז והציעו תיאוריה חדשה.

הבנק הטמפלארי – אבירי המסדר הטמפלארי היו מוכרים כאנשים לא ישרים במיוחד אשר עסקו בענייני בנקאות. ייתכן כי מנהרה זו שימשה אותם כמנהרת סתרים אשר נועדה לחבר בין הנמל לבין הרובע שלהם, או כדי לשמש מסתור בעת צרה, או כדי לברוח בשעת מצוקה, להבריח סחורות ועוד.

מקורות המים בתעלה – כשלושים מעיינות נובעים ישירות אל תוך התעלה, ניתן לראות פה ושם נביעות בקירות. כיוון הזרימה של המים הוא לכיוון הנמל, כלומר, בניגוד למה שנדמה לנו בעין, שיפוע התעלה נוטה לכיוון הנמל. במצב של גאות נכנסים גם מי ים פנימה. המים עברו בשתי התעלות המקבילות דרך תעלה ההולכת וצרה ככל שמתקרבים לים. תעלה זו הביאה מים עם מספיק כוח על מנת לשטוף את הנמל, שיטה המוכרת עוד מהתקופה ההלניסטית. האמה התחתונה בקיסריה שימשה גם היא לצרכים דומים.